החלטה בתיק רע"א 1502/13

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 24.1.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר, ב' בר-זיו ו-ע' זרנקין) ב-ע"א 3727-11-11, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו מיום 6.9.2011 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ר' חדיד) ב-ת"א 18608/06, בו נקבע כי המבקש העמיד את רכבו בשכר לרשות המשיב 3 והמשיבים הפורמאליים; נתקבל ערעור המשיבה הפורמאלית 5 על סכום הפיצויים שנקבעו לה בגין נזקי גוף; ונתקבל ערעור המבקש והמשיב 3 על חיובם בהוצאות ובשכר טרחת המשיבה 2. הבקשה דנא נסובה רק אודות דחיית ערעור המבקש.

רקע והליכים קודמים

2.        ביום 22.4.2005 נסעו המשיבים הפורמאליים (להלן: הנוסעים), תושבי ארצות-הברית אשר שהו בחופשה בישראל, יחד עם שני תיירים נוספים (להלן: משפחת אחוטין; כלל נוסעי הרכב יכונו להלן: התיירים), לטיול בירושלים ברכב מיניבוס מתוצרת פיג'ו נושא מספר רישוי 87-881-23 (להלן: הרכב). המשיב 3, אף הוא אזרח אמריקאי, נהג ברכב (להלן: הנהג). המבקש היה אותה עת בעליו של הרכב, ואין חולק כי ידע על הסעת התיירים. בדרכם לירושלים, סמוך למחלף לוד התהפך הרכב וכתוצאה מכך נפגעו הנוסעים ונגרמו להם נזקי גוף שונים. המשיבה 1 (להלן: ביטוח חקלאי) היתה מבטחת הרכב בביטוח חובה ובביטוח מקיף. ביטוח החובה של הרכב החריג מהכיסוי הביטוחי הסעה בשכר.

3.        הנוסעים תבעו את ביטוח חקלאי בגין נזקי הגוף שנגרמו להם. ביטוח חקלאי טענה, כי הנסיעה במהלכה אירעה התאונה היתה בשכר ובמסגרת עסקית של המבקש והנהג - אשר סיפקו שירותי הסעה וטיולים. עוד טענה ביטוח חקלאי, כי לנהג לא היה רשיון נהיגה בתורף במועד התאונה. נוכח טענותיה אלה של ביטוח חקלאי צורפה המשיבה 2 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית) - כנתבעת נוספת בתביעה, וזו הגישה הודעת צד ג' נגד המבקש ונגד הנהג. המבקש טען, כי אך השאיל את רכבו לנהג, ידידו, וכי לא הוא ולא הנהג קיבלו ממי מן התיירים שכר כלשהו עבור הנסיעה. באשר לרשיון הנהיגה טען הנהג, כי בעת התאונה היה בידיו רשיון בתוקף אשר צורף לכתב ההגנה שהגיש.

4.        בית משפט השלום קבע - והוא החשוב לענייננו - כי ההסעה היתה בשכר, ומשכך חל החריג הקבוע בכיסוי הביטוחי. בית המשפט ביסס את קביעתו על סמך הנתונים הבאים: (א) הגם שבין המבקש לבין הנהג שררו יחסי ידידות, בין הנהג לבין המשיב הפורמאלי 4 ומשפחתו שררה היכרות שטחית בלבד. הנהג פגש את המשיב הפורמאלי 4 באקראי, כשבועיים לפני תחילת החופשה בישראל, ופרט לפגישה זו לא נרקמו ביניהם קשרים. נקבע, כי אין הדעת נותנת שאדם ידאג לאדם אחר, ולמשפחתו, שלהם אך היכרות שטחית ואקראית לסידורי לינה, אירוח, פגישות, מסלולי טיול והסעות ללא עלות או תמורה; וכי אין זה סביר שאדם יגיע לארץ זרה לטיול על סמך פגישה שכזו, ללא תמורה כלשהי. הוסף, כי המשיב הפורמאלי 4 לא הכיר את המבקש כלל עד להגעתו ארצה. (ב) בין כלל התיירים לא התקיימה היכרות מוקדמת - המשיבים הפורמאליים 6-4 (משפחת קורניאנקו) הכירו את המשיבים הפורמאליים 8-7 (משפחת שריקוב) אך במהלך חניית ביניים בטיסתם ארצה. בנוסף, לא היה שום קשר או היכרות בין משפחת קורניאנקו לבין משפחת אחוטין. הוסף, כי הגם שהיתה היכרות-מה בין המשיב הפורמאלי 7 לבין הנהג והמבקש, אין בה כדי לשכנע שהנסיעה לא היתה בשכר. נקבע, כי אין זה סביר ששלוש משפחות שאינן מכירות אלא בהיכרות שטחית ביותר האחת את השניה יחברו יחד לטיול, אלא אם זה אורגן מראש, ובתמורה. (ג) חיזוק נוסף מצא בית המשפט בכך שבעדותו במשטרה העיד הנהג, כי הוא נמצא בארץ "לצרכי עבודה" וכי קיבל "מחבר לעבודה" את הרכב בהשאלה ביומו החופשי מעבודתו. הודגש, כי המבקש עובד בחברת החשמל כמהנדס ואילו הנהג עובד כמהנדס מוסיקאלי וקשה להלום את הטענה שהם עובדים יחד, אלא אם כן הכוונה לעיסוק המשותף בהסעת תיירים. (ד) בפני בית המשפט נטען, כי משפחת קורניאנקו לנה אצל שתי נשים בשם נטליה וגלינה. ברם, הללו לא זומנו להעיד וכשביקש בא-כוחה של ביטוח חקלאי לקבל את פרטיהן התעלם בא-כוחו של המבקש מבקשה זו. בית המשפט מצא כי עניין זה מפחית אף הוא מאמינות הגרסה לפיה היה הטיול בארץ בחינם. נוכח האמור, נקבע לעניין החבות, כי הנסיעה היתה בגדר הסעה בשכר ועל כן אין ביטוח חקלאי חבה בנזקי הנוסעים, אלא קרנית. כן נקבע, כי קרנית זכאית לקבל את הסכומים בהם פיצתה את הנוסעים מהמבקש ומהנהג. על קביעה זו, ועל קביעות נוספות שאינן רלבנטיות לעניינו, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

5.        בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את הערעור לעניין זה. נקבע, כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס הן על ממצאי מהימנות לפיהם אין ליתן אמון בעדויות המבקש, הנהג והנוסעים לפיהן בוצעה הנסיעה ללא תמורה, ממצאים בהם לא תטה ערכאת הערעור להתערב; והן על הסקת מסקנות שבהגיון ובנסיון החיים - אשר מקובלות על בית המשפט המחוזי. הודגש, כי הגם שמרבית קביעות בית משפט השלום מבוססות על ראיות נסיבתיות, צירופן של אלו ומשקלן המצטבר מצדיק, על-פי מאזן ההסתברויות, את מסקנתו. על האמור בפסק דינו של בית משפט השלום מצא בית המשפט המחוזי להוסיף את אלו: (א) אין מדובר בנסיעה בודדת לירושלים, בה ניתן היה אולי להניח שהנהג והמבקש ביקשו לעשות טובה ליוצאי ארץ מולדתם, אלא המבקש אסף את הנוסעים משדה התעופה ופיזרם במקומות הלינה השונים. הוסף, כי בהחלט סביר, והעניין לא הוכחש, כי התיירים אף הוסעו במהלך ימי שהותם בישראל למקומות הטיול השונים - דבר שעולה אף מעדות המשיבים הפורמאליים 4 ו-7. (ב) מדובר ברכב מיניבוס שהוצאות הדלק שלו יקרות, וקשה להלום את הטענה שהמשיב העמיד רכב זה לטובת התיירים אך ורק בשל רוחב לבו. הודגש, כי סוג הרכב "מתאים בדיוק למטרה של עסק כגון זה שיוחס [למבקש ולנהג] - קבוצות קטנות של תיירים שהמתבונן התמים לא יזהה בהן טיול מאורגן". (ג) המבקש והנהג לא הביאו ראיות, אשר ודאי היו בידיהם, להוכיח כי התיירים לנו בחינם במקומות הלינה; לא הובא הסבר מדוע הם נאספו משדה התעופה ופרטים נוספים כגון דא, אשר היה באפשרותם לאשש את גרסת המבקש והנהג. (ד) הוסף, כי בדברי הנהג לפיהם המבקש הוא "חברו לעבודה" יש משום ראשית ראיה. נקבע, כי אין לקבל את הסברו לפיו לא הבין את אשר הוא אומר בשל קשיי שפה, שכן מדובר בעדות כבושה. (ה) הנהג, אשר היה בארץ מעל 20 פעם בעשור האחרון, לטענתו "בחופשה", לא הסביר מדוע הגיע לנפוש בגפו, ובמקביל לתקופה בה שהו בארץ גם התיירים. (ו) תמליל שיחה שניהלה חוקרת פרטית מטעם הביטוח עם המבקש העלה, כי הלה כלל לא היה מופתע עת פנתה זו אליו בבקשה להסעת תיירים מחו"ל, וכן שהסכים לעשות עימה עסקים, תוך שציין, כי אין ביכולתו לתת קבלות. נוכח האמור, נקבע כי בדין פסק בית משפט השלום שמדובר בהסעה בשכר, וכי לקרנית זכות לחזור אל המבקש והנהג בגין הסכומים ששילמה לנוסעים.

הבקשה

6.        בבקשה נטען, כי עניינו של המבקש מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", וזאת, הן משום "תחושת הצדק", שכן, כנטען, בתי המשפט קמא הסיקו מסקנותיהם במנותק מאופיו הייחודי ואמונתו הדתית של המבקש - אשר אמון על מתן סיוע לכל בני קהילתו ללא קבלת תמורה; והן משום שעולה, לטענתו, שאלה עקרונית בדבר גבול ה"היתר" שנותן בעל רכב למשתמש, והיחס בין היתר זה לבין החרגת הכיסוי הביטוחי - שכן כנטען, הרכב אך הושאל לנהג, וככל שהלה קיבל מן התיירים תמורה, הרי שהדבר נעשה ללא ידיעת המבקש. בנוסף נטען, כי אף אם נתקבלה תמורה מן התיירים לא היה הדבר במסגרת "עסק" של הסעות ועל כן לא נשלל הכיסוי הביטוחי. עוד הוסף, כי בית משפט השלום, וכמותו בית המשפט המחוזי, לא קבע ממצאי מהימנות ועובדה, אלא ביסס את פסק דינו כל-כולו על היסקי הגיון ונסיון חיים כשמולם הציג המבקש הסברים הגיוניים להתנהגותו, בייחוד נוכח אמונתו הדתית ודרך חייו של גמילות חסד עם חברי קהילתו הדתית המבקרים בישראל.

דיון והכרעה

7.        לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה עימנו משכבר, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית בעלת משקל, החורגת מד' אמותיהם של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)), מקרה זה אינו בא בקהלם של מקרים אלו. חרף טענת המבקש, כי המדובר בעניין עקרוני, הרי שבסופו של יום מדובר בהכרעות עובדתיות קונקרטיות בשאלה האם הרכב הועמד בשכר לרשות התיירים והנהג, אם לאו. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

8.        מעבר לצורך יצוין, כי גם לגופם של דברים לא התרשמתי כי יש מקום להתערב במסקנות אליהן הגיעו שתי הערכאות שדנו בפרשה. באשר לטענה לפיה בית משפט השלום, ובעקבותיו בית המשפט המחוזי, לא הביא בחשבון בגזירת משמעותן של הראיות הנסיבתיות בתיק את אופיו הייחודי-הדתי של המבקש ויתר בני הקהילה אליה הוא משתייך, ובהם התיירים, סבורני, כי חומר הראיות שניצב בפני בית המשפט מעלה כי המסקנות שהסיק הן הסבירות והמתקבלות על הדעת ברמת ההוכחה הדרושה. מעבר לכך, כפי שציין בית המשפט המחוזי - פסיקתו של בית משפט השלום נטועה לא רק בהיסקי הגיון אלא גם בממצאי עובדה ומהימנות ברורים ביחס לאמינות המבקש, הנהג והנוסעים. אין זה המקום לשוב ולפרט את הנאמר בפסקי הדין קמא, אדגיש אך זאת: המבקש התעלם מבקשת ביטוח חקלאי לקבל את פרטי הקשר עם המארחים שלטענתו הלינו את התיירים בלא תמורה. לא נהיר מדוע התחמק מכך המשיב שעה שהללו יכולים היו להעיד באופן הברור ביותר על הפרקטיקה הנהוגה בידיו של הלנת תיירים חברי הקהילה הדתית חינם. הסבר לכך - כמו גם הסברים לשאלות הנוספות שהועלו (בפרט בפסקה 31(ד) לפסק דינו של בית המשפט המחוזי) לא סופקו אף בגדרי הבקשה דנא ואין אלא לתמוה על כך. דווקא משום שמהבקשה עולה כי המבקש מודע לכך שגרסתו יוצאת דופן ואינה עולה בקנה אחד עם המציאות המוכרת בדרך כלל, נוכח הפעילות הקהילתית לה הוא טוען, ניתן היה לצפות שיצא מגדרו כדי להביא בפני בית המשפט כל ראיה שבכוחה ללמד על הנהוג והמקובל באותה מסגרת ייחודית ולא מוכרת, כטענתו, ובפרט על הנכונות לספק שירותי תיירות לחברי הקהילה ללא תמורה.

9.        אף לשאלה האם מדובר ב"עסק" יש לענות בחיוב, ואין לקבל את טענת המבקש שאף אם נתקבלה תמורה הרי שזו לא נעשתה במסגרת "עסק". "הסעה בשכר" משמעה הסעה בעלת אופי עסקי שמטרתה הפקת רווח, במסגרת עסק של הסעות (אליעזר ריבלין תאונות דרכים 33 (מהדורה רביעית, 2012)), ונפסק כי:

"הכוונה היא, בעליל, לנסיבות, שבהן משמשת המכונית על-ידי הסעתה למטרה מסחרית-עסקית (כגון מונית-שירות וכדומה), ולא לנסיבות שבהן המדובר בהסעת הרכב לשם העברת המכונית לבעליה, כאשר המוביל יקבל עבור כך שכר-טרחה... 'הסעה בשכר' במובנה הלשוני הרגיל פירושה נסיעה, שבה גובים תשלום מן הנוסע" (ע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ(3)1, 13 (1986)).

           ברי כי הבאת תיירים מחו"ל לישראל והסעתם במסגרת כך ממקום למקום היא "עסק". כך קבעו גם בתי המשפט קמא. בית המשפט המחוזי מציין, כי נוכח קביעה זו עבר אל המבקש ואל הנהג הנטל להוכיח להיפך. זאת לא עשו.

10.      זאת ועוד, גם הטענה לפיה אך השאיל לנהג את הרכב מבלי לדעת כי הלה ישתמש בו לצורך "הסעה בשכר" נדחתה, באופן הברור ביותר - ובצדק - על ידי בתי המשפט קמא. נקבע, כממצא שבעובדה, שב"עסק" היו מעורבים הן המבקש והן הנהג. המבקש אמון היה על איסוף התיירים משדה התעופה, והנהג הוא אשר הסיעם לטיול, ברכב המבקש. משנקבע כממצא עובדתי שלא הובאו ראיות להפריכו, שהשניים ניהלו מעין "עסק" של הבאת תיירים מחו"ל לישראל אין אלא להסיק, כי ההסעה שבוצעה בוצעה תמורת תשלום. מכל מקום, כל הטענות שבפי המבקש נבחנו על-ידי הערכאות קמא ואין לומר שבמסקנות אליהן הגיעו, שהן לדאבון הלב קשות מבחינתו של המבקש, נפלו טעויות בולטות באופן שיצדיק התערבות בגלגול שלישי רק מטעמים של צדק ומניעת עיוות דין.

11.      נוכח האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובת המשיבה, איני עושה צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏כ"ט בניסן התשע"ג (‏9.4.2013).